נפש האדם מהווה אזור מפגש בין הרוח - הפוטנציאל והייעוד הייחודי של האדם- לבין הגוף, שהינו הכלי למימושו. הבנת היחסים המתקיימים בין חלקים אלה, ושימוש נכון באנרגיה הרגשית הזורמת בתוכנו מסייעת בתהליכי צמיחה, ריפוי והגשמת חזון האדם השלם, היצירתי והמודע.

אני מזמינה אתכם לסייר באתר, להתרשם ממאמרים, יצירות ומסרים בחרוזים. תגובות, הערות ושאלות תתקבלנה בברכה.


הקשיבי לו , יש לו משהו חשוב לומר לך

להקשיב. פנימה

על מערכת היחסים שלנו עם אוכל ותפקידו של הרעב הרגשי

מגיל צעיר מאד אני כותבת. כילדה ונערה רגשית ורגישה, זו היתה דרכי לתת מקום לעולמי הפנימי, להיות בקשר עמו, לבטא בחופשיות וביצירתיות את מצוקותיי, רגשותיי, תשוקותיי ולרפא את עצמי. הרבה מחברות התמלאו מאז הייתי בת תשע בערך – הרבה מאד מחברות. אך מעט מאד פעמים חזרתי אליהן. השנה, כחלק מניקיון הפסח חזרתי אל ארגז המחברות הישנות שלי. התיישבתי והתחלתי לקרוא. המאמר הזה הוא תוצר של הדמעות הנרגשות שהציפו אותי.

"נמאס לי!" כך כתבתי בגיל 17," נמאס לי מאיך שהאוכל מנהל לי את החיים. למה אני לא יכולה להיות נורמאלית, לאכול מסודר כשאני רעבה וזהו? למה אני לא מצליחה להפסיק את התקפי הזלילה האלה? את ההקאות? הדיאטות? למה למרות הרצון שלי וכל המאמץ שום דבר לא עוזר? למה??? ... אני כל-כך רוצה להגיע ליום שבו אוכל יהיה פשוט – אוכל...".

גיל ההתבגרות היה גיל קשה מאד עבורי. מעל פני השטח הכל היה טוב, חיי החברתיים היו בשיאם, וזה למעשה מה שהיה אז הכי חשוב. אך מתחת לפני השטח, בתוכי, כשהייתי עם עצמי הכל הרגיש אחרת לגמרי. תחילה, הוריי לא הבחינו כלל במצבי. בהמשך היו פניות לגורמים מקצועיים על מנת שיטפלו בי, הרבה חוסר אונים, כעס וייאוש. הם עשו כל שהיה ביכולתם. היום אני יודעת את זה, אך אני גם יודעת מה בדיוק הייתי צריכה אז, ומה איש חוץ ממני עצמי לא יכול היה באמת לספק לי. וחשוב מכל – אני יודעת מה היתה המשמעות החיובית של התקופה הקשה הזו בחיי. ה"למה" הכאוב כל-כך מגיל 17 קיבל לאורך הדרך הרבה תשובות חיצוניות, שלא באמת נגעו בי, עד שמצאתי את התשובות בתוכי.

הדמעות שהציפו את עיניי בעת שקראתי את הדברים נבעו מהחיבור המחודש לנערה שפגשתי בין הדפים, בין המילים, אך בעיקר מהשיקוף המוחשי של הדרך שעברתי מאז, והרבה בזכותה. כן, היא היתה ותמיד תישאר חלק ממני, אבל היום היא מהווה אחד ממקורות העוצמה שלי, שמחבר כל-כך טוב ביני לבין המהות הנשית, ביני לבין נשים ונערות אחרות הסובלות מבעיות ביחסים שלהן עם אוכל (ברמות שונות על הרצף), ומאפשר לי לסייע להן לטפל בעצמן. הייתי צריכה כנראה להיות שם, לחוות את הכאב, ללמוד ממנו על מנת להיות המטפלת שאני היום. על מנת להיות מחוברת כל-כך עמוק לעולם הרגש, לשפה שלו, לצעקה שלו – שלעיתים קרובות מתבטאת בחיי היומיום של אנשים באמצעות העיסוק שלהם באוכל, באכילה ובמשקל.

אנחנו כחברה, רגילים כל-כך לעסוק בנושאים של אוכל, משקל ודיאטה דרך הפריזמה הפיזית, וכמעט שמתעלמים מהפן הרגשי והרוחני - משרתים בכך חלקים מאד מסוימים בתודעתנו, המוזנים מפחד ומזינים אותו. אנחנו שוכחים שיש סיפור שלם שהנפש שלנו מספרת לנו באמצעות הגוף - גם ובמיוחד כשהוא במצוקה - כדי להעיר אותנו. אנחנו רגילים להתייחס לעודף משקל כבעיה שדחוף להעלים, ופחות כסימפטום המהווה איתות בריא של הגוף והנפש למה שאינו מאוזן בחיינו ודורש ריפוי קשוב ועמוק.

לשמחתי ולמזלי, לצד הקשיים שחוויתי, שהתבטאו בבעיות האכילה, פעם בתוכי לאורך כל הדרך גרעין יצירתי ובריא שסייע לי במציאת הדרך הנכונה לריפוי, כל זמן שהייתי מחוברת אליו. אותו גרעין חיבר בין הידע והמהות הרוחנית העמוקה שבתוכי לבין גופי, ולימד אותי את שפת הנפש והלב, באופן שלא ניתן ללמוד אחרת.

היום אני גאה לומר שיש לי יחסים טובים מאד עם אוכל. אני מצליחה לדלות הרבה ידע מתוכי בנוגע אלי, אל הסביבה שלי ואל מערכות היחסים שלי על-ידי הקשבה לרעב הרגשי לאחר שלמדתי לתרגם אותו לתובנות ופעולות מיטיבות. ובאופן פרדוקסאלי, כשאני מחוברת למשמעות העמוקה והסימבולית של האכילה והרעב הרגשי בחיי – האוכל חוזר להיות פשוט- אוכל. וככל שאני יותר מאוזנת בתוכי כך גם התזונה שלי, וללא מאמץ מיוחד.
יחד עם זאת כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לצד האהבה ממשיכים השיעורים והעבודה הפנימית. כי אני גם אשה שעברה הריונות ולידות, החיה בחברה המערבית, המדגישה כל-כך את הסממנים החיצוניים של האדם, את הרזון כאידיאל, ואני מודה – קשה לי להתעלם מכך. גם היום אני זקוקה לעיתים לתזכורת שאוכל הוא פשוט – אוכל ושהתעסקות מוגזמת בו מסווה חלקים פנימיים שלי הזקוקים להתייחסות ולביטוי כחלק מהתפתחותי כאדם. אך היום הדברים מתבהרים מהר מאד וזו תוצאה של השקעה רבה במערכת היחסים שלי עם האוכל בחיי, וליתר דיוק - עם רגשותיי, עם גופי ועם הגרעין היצירתי העמוק והאמיתי הקיים בי.

הסיפור האישי שלי ואלה של מטופליי מלמדים אותי שוב ושוב כיצד התשוקה העזה לאוכל לעיתים קרובות מסווה תשוקות עמוקות ובריאות שתפקידן לקדם אותנו ולרפא את חיינו, אך יש בנו חלקים אשר מתים מפחד (במלא מובן המילה) מהמחשבה לחשוף אותן. הבחירה לאיזו תשוקה להקשיב היא דוגמא לנקודה משמעותית בתהליך הריפוי.
מבחינה נפשית, עודף משקל לרוב מייצג דברים אחרים בחיינו שנכון לנו אך קשה לנו להפטר מהם. הוא מייצג את ההגנות הלא פונקציונאליות שממלאות את חיינו בשל אינסוף סיבות, שהמשותף להן הוא הפחד והביקורת העצמית העודפת. רעב רגשי הוא בסופו של דבר תוצר של הרעבת החלקים הילדיים, הרגישים, התמימים, היצירתיים והמיוחדים שבנו. לא פעם הוא יופיע בעקבות רגעים מאתגרים רגשית, במסגרת אינטראקציות חברתיות למשל – הטומנים בחובם הזדמנויות לשינוי תפיסה וחיבור לכוח הטהור של האהבה. גם כאן טבועים בנו כבני אדם הרבה פחד והתנגדויות לשינוי, אך כשאנו מתנסים בשינוי פנימי שמאפשר לנו להכיל יותר אהבה, יצירתיות ושמחה – שינויים בהרגלי התזונה שלנו כמעט שמתרחשים מאליהם. מערכת היחסים שלנו עם אוכל, כמו כל מערכות היחסים בחיינו, משקפת את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, והיכולת לזהות את הצוהר שהיא פותחת אל הנפש ואל הפוטנציאל שלנו, היא בעיניי המפתח לשינוי אמיתי.

ניסיוני לימד אותי להתפתח מכל קושי ולהקשיב היטב למסר הבריא החבוי מאחורי ביטויים גופניים והתנהגותיים, ובמיוחד מאחורי הרגלי האכילה הרגשית – שלי ושל מטופליי. כל זה לא היה קורה אילו מערכת האמון שלי בנפשי ובגופי היתה נכנעת לתיוגי חולי ומוותרת על כוחה. אני מאמינה שבכל אדם קיימת היכולת לתקשר עם עולמו הפנימי באופן שהכי נכון לו, ללמוד את שפת הנפש שלו, לקבל באמצעותה הכוונה והדרכה ולהתחבר למקורותיה הגבוהים, העוצמתיים והיצירתיים של הנשמה. זהו אחד העקרונות המשמעותיים ביותר המנחים אותי כמטפלת. הניסיון מוכיח לי שוב ושוב שלנפש ישנן דרכים רבות ומעניינות לקרוא לנו – ואכילה רגשית היא אחת מהן. המטרה היא רק להעז לתרגם נכון ולעומק את הדברים, לתת אמון ולחזק את העצמי הבריא על מנת לחולל שינויים מרחיקי לכת.

חיים מתוקים באמת

טרנספורמציה של אנרגיה - חשיבות חילוף החומרים הרגשי בתהליכי הרזיה

תהליכי חילוף החומרים בגופנו, חשיבות המאזן הקלורי והפעילות הגופנית זוכים להתייחסות רבה בהקשר לשיטות ותהליכי הרזיה ושמירה על משקל תקין, ובצדק. אך מהו אחוז האנשים באוכלוסיה המתמודד עם בעיות אכילה ומשקל, למרות הידע הרב שברשותו בנושאים אלה? מדוע ישנו פער כה גדול בין הבנת הצעדים שעלינו לנקוט לבין היכולת ליישמם בכל הנוגע לענייני תזונה, משקל והרזיה? וחשוב מכל – מה עלינו לעשות אחרת?

במאמר זה ובמאמרים הבאים אתייחס לשאלות אלה, תוך הפניית הזרקור להיבטים הרגשיים, שלהערכתי אינם זוכים כיום להתייחסות מספקת בהקשר זה, וגם אם הם זוכים לה, מופנית ההתייחסות לכיוון הפסיכופתולוגי ולא מספיק לכיוון של מניעה ויצירת בריאות, באמצעות הבנה ושימוש בכוחה המרפא של הנפש בתהליכי שינוי רצויים.

כיום מצוי ברשותנו ידע רב בכל הנוגע לתהליך חילוף החומרים הפיזי בגופנו, זה האחראי לקליטה ופרוק של חומרים המתקבלים מהסביבה, תוך פליטת פסולת, שחרור אנרגיה ושימוש באנרגיה המתקבלת לצורך תהליכי בניה של הגוף. אנשים המבקשים לרזות או לשמור על משקל תקין מבינים שישנה חשיבות לאיכות המזון שהם צורכים, לערך הקלורי ולערך הגליקמי שלו. הם מודעים לחשיבות הפעילות הגופנית ושריפת הקלוריות העודפות. אך נוסף לכל אלה ישנו גם היבט רגשי לאכילה, אשר מצליח לעיתים קרובות מאד לעקוף את השכל הישר ולסכל שינויים התנהגותיים רצויים.

לעיתים דומה המצב למעין זירת מאבק בין השכל והרגש, בין החלק הגברי, הרציונאלי, מכוון המטרה, הפיזי, המתמקד בחוץ, לבין החלק הנשי, הרגשי, המשתוקק, המכוון פנימה. בכל הנוגע לעשייה אנו לרוב מודעים הרבה יותר ולעיתים משלים את עצמנו שזה מספיק, אך עד שלא נכיר יותר ונדע להתמודד עם ה"יריב" שבפנים ואף נתיידד איתו, תהיה זאת אשליה שאנו מתקדמים מאד בתהליך השינוי, כאשר למעשה נחזור שוב ושוב לאותם הרגלים המתכחשים לחלק עמוק ומהותי בתוכנו, התובע התייחסות וביטוי בכל מחיר.

כמו שקיים תהליך חילוף החומרים פיזי, ישנו גם תהליך רגשי מקביל. אנו חשופים מן הרגע הראשון בחיינו לסביבה שמזינה אותנו רגשית. אנו סופגים אל תוך המערכת שלנו בכל רגע נתון מטען רגשי מן הסביבה. באותה מידה אנו גם פולטים ומשליכים רגשות אל הסביבה ופועלים מתוך מחסן האנרגיה הרגשית, שהינו מיכל הדלק המוטיבציוני שלנו. כל הדינאמיקה שלנו עם העולם מתבססת על תהליך זה.

את תהליך חילוף החומרים הפיזי ניתן לאפיין כתהליך מעגלי-ספיראלי המורכב משני היבטים: הראשון כולל פירוק ושחרור אנרגיה, והשני כולל יצירה של חומרים מורכבים לצורכי בניית הגוף. שני היבטים אלה משלימים זה את זה ומאפשרים לטרנספורמציה של אנרגיה להתרחש. גם לקצב התהליך ישנה חשיבות. ככל שהוא מתנהל ללא עיכובים, ולא נותרים עודפים של אנרגיה לא מנוצלת, כך טוב ובריא יותר והדבר מסייע בתהליכי ירידה במשקל ושמירה על משקל תקין. כאשר ישנה צריכה עודפת של אנרגיה (קלוריות) או שתהליכי הפרוק והבנייה אינם מתבצעים כראוי, צפוי שיתבטא הדבר בעליה במשקל או בנזק לגוף.

תהליך חילוף החומרים הרגשי משלים ומצוי ביחסי גומלין עם התהליך הפיזי ולכן ישנה חשיבות רבה להתנהלותו התקינה גם ברמה הרגשית. עלינו לשאוף להיות ערים ואחראים לכמות ולאיכות האנרגיה הרגשית שאנו סופגים לתוכנו. זאת ניתן ורצוי לעשות ביחס לכל תחום בחיים, בדרכים שונות ומגוונות, כאשר משותפת להן היכולת לזהות ולהימצא במצבים שהם יותר נעימים לנו ומסבים לנו תחושת עונג וחוויה רגשית של התמלאות, לצד הפחתת מינון שהייתנו במחיצת אנשים או מצבים שאינם מיטיבים עמנו. עלינו לתרגל זאת שוב ושוב, ללמוד לאהוב את עצמנו יותר, להעניק ולהאמין יותר בעצמנו, במקביל לכך שאנו מתרגלים באופן שוטף הפחתה בביקורת העצמית (שתתעקש תמיד לשכנע אותנו אחרת). היכולת לעשות זאת מייצרת בהדרגה הפחתה באירועי אכילה רגשית, הנובעת בין היתר מהימצאותם של רגשות שלא נוח לנו איתם בקרבנו (שלעיתים מקורם מחוץ לנו), המובילה באופן לא מודע לנטייה לצרוך אוכל מיותר על מנת לא לחוש אותם ו"לבלוע" אותם עם האוכל.

בנוסף, עלינו להיות אחראיים על תהליכי הפרוק והבנייה במרחב האנרגיה הרגשית שלנו, באמצעות הזרמתה השוטפת באופן יצירתי. לא די בכך שנגביר באופן מודע את נוכחותם של רגשות שטוב לנו עמם, ובאופן מצער ישנה דווקא נטייה נפוצה להיעצר בשלב זה. רגשות (כל ספקטרום הרגשות!) הינם תוצר של החלקים החיים בתוכנו, הם מבקשים להתממש, להשתחרר ולבוא לידי ביטוי באופן חופשי בעולם החיצוני. ילדים יודעים לעשות זאת היטב. הם אינם מגבילים עצמם בביטוי הספונטאני והיצירתי של רגשותיהם, כשם שהם אינם מגבילים את יציאותיהם הפיזיות (האם הבחנתם פעם בתחושת הסיפוק של ילד העושה את צרכיו וחש גאווה ביצירתו?). זהו תהליך טבעי המייצג באופן הכי קונקרטי את הקשר בין שתי הרמות של השחרור היצירתי, הפיזי והרגשי. אנו יכולים לדבר על רגשותינו, להבינם ולנתחם, אך אם נסתפק בכך יהיה הדבר דומה לתהליך התאפקות ארוך ומזיק המעכב תהליכי טרנספורמציה. אותו חומר רגשי שאינו משתחרר באופן יצירתי, נותר בפנים, מכאיב וצורך אנרגיה שבמצב תקין היתה מופנית לתהליכים חיוניים של צמיחה בריאה.

היצירתיות הרגשית הספונטאנית והאינטואיטיבית, זו המתרחשת במרחב מכיל ומאפשר ומשלבת אלמנטים של חידוש, משחק ואלתור, מסייעת בתהליכי פרוק ושחרור של אנרגיה רגשית הנוטה להצטבר בקרבנו. היא מאפשרת לנצל מאגרים אנרגטיים שלמים הקיימים בתוכנו שאחרת היו נותרים תקועים ומכווצים. לכאורה אולי, אין קשר ישיר בין הדברים אך יש להבין שזו בדיוק המלכודת. אנרגיה רגשית שאינה בזרימה תובעת מאיתנו משאבים רבים ומשפיעה רבות על תפקודנו ובריאותנו. הרעב הרגשי המוכר לשמצה הינו בין היתר תוצר של רגשות רעבים וצמאים ליחס ולביטוי ממשי.

הזרמת האנרגיה הרגשית באופן יצירתי וקבוע מסייעת לנו בתהליכי צמיחה אישית. היא מקרבת אותנו אל החלקים האותנטיים שלנו, אל הייחודיות שבנו, ובתנאים המתאימים, מסייעת לנו לחוש נפלא במקומות אלה. הרגשות אז מנוצלים, מממשים את ייעודם האמיתי ופחות מקבעים אותנו סביב דפוסים לא רצויים והתנסויות לא נעימות שחוזרות על עצמן. המצב התודעתי והמיוחד הזה בו אנו מאפשרים לחלקים של עצמנו לבוא לידי ביטוי ללא שיפוטיות מאפשר לתהליכי טרנספורמציה להתרחש, וניתן למעשה להגדירו כ"ספורט לנפש" הפותח בתוכנו ובפנינו מרחב שופע אפשרויות.

תהליכי שינוי באופן כללי, ובפרט כאלה המקרבים אותנו אל הטבע הבריא שלנו, לא אמורים להתרחש באווירה לוחמנית מדי. כאשר אנו מנסים להיטיב עם עצמנו לכאורה, באמצעות שינויים התנהגותיים, שאינם לוקחים בחשבון את הצרכים ההתפתחותיים של עולמנו הרגשי, אנו עלולים ליצר בסופו של דבר אווירה פנימית לוחמנית ומעכבת. ניסיונות להשפיע על משקל הגוף ללא התייחסות למנגנוני ההזנה העמוקים שלנו מובילים למעגל מתסכל והרסני, שתורם בעיקר להגברת הביקורת העצמית ולחזרה להרגלים קודמים ביתר שאת. אך כאשר שתי רמות הטרנספורמציה – הפיסית והרגשית - זוכות להתייחסות ומנוהלות בהתאמה, תחושת החיוניות מתעצמת, אנו מצליחים לספק את עצמנו באופן שלם יותר – מה שתורם באופן משמעותי לצמצום התקפי האכילה הרגשית.

ניתן לסכם ולומר כי לאנרגיה הנשית-רגשית שבנו ישנו תפקיד מהותי ורב חשיבות. במידה רבה היא מהווה "עזר כנגד" חלקינו הגבריים, הנוגעים יותר להיבטים הפיזיים והשכליים בחיינו. כאשר אנו משתמשים בה באופן יצירתי ומזרימים אותה נכון, אנו מצמצמים ואף מונעים כך מאבקים פנימיים מיותרים ומנתבים את כוחותינו ביעילות לטובת הפנמת הרגלי חיים בריאים יותר, מאוזנים יותר וקלילים יותר :)




אשמח מאד לקבל את תגובותיכם ולהשיב לשאלות.
באהבה גדולה,

יעל