נפש האדם מהווה אזור מפגש בין הרוח - הפוטנציאל והייעוד הייחודי של האדם- לבין הגוף, שהינו הכלי למימושו. הבנת היחסים המתקיימים בין חלקים אלה, ושימוש נכון באנרגיה הרגשית הזורמת בתוכנו מסייעת בתהליכי צמיחה, ריפוי והגשמת חזון האדם השלם, היצירתי והמודע.

אני מזמינה אתכם לסייר באתר, להתרשם ממאמרים, יצירות ומסרים בחרוזים. תגובות, הערות ושאלות תתקבלנה בברכה.


הקשיבי לו , יש לו משהו חשוב לומר לך

להקשיב. פנימה

על מערכת היחסים שלנו עם אוכל ותפקידו של הרעב הרגשי

מגיל צעיר מאד אני כותבת. כילדה ונערה רגשית ורגישה, זו היתה דרכי לתת מקום לעולמי הפנימי, להיות בקשר עמו, לבטא בחופשיות וביצירתיות את מצוקותיי, רגשותיי, תשוקותיי ולרפא את עצמי. הרבה מחברות התמלאו מאז הייתי בת תשע בערך – הרבה מאד מחברות. אך מעט מאד פעמים חזרתי אליהן. השנה, כחלק מניקיון הפסח חזרתי אל ארגז המחברות הישנות שלי. התיישבתי והתחלתי לקרוא. המאמר הזה הוא תוצר של הדמעות הנרגשות שהציפו אותי.

"נמאס לי!" כך כתבתי בגיל 17," נמאס לי מאיך שהאוכל מנהל לי את החיים. למה אני לא יכולה להיות נורמאלית, לאכול מסודר כשאני רעבה וזהו? למה אני לא מצליחה להפסיק את התקפי הזלילה האלה? את ההקאות? הדיאטות? למה למרות הרצון שלי וכל המאמץ שום דבר לא עוזר? למה??? ... אני כל-כך רוצה להגיע ליום שבו אוכל יהיה פשוט – אוכל...".

גיל ההתבגרות היה גיל קשה מאד עבורי. מעל פני השטח הכל היה טוב, חיי החברתיים היו בשיאם, וזה למעשה מה שהיה אז הכי חשוב. אך מתחת לפני השטח, בתוכי, כשהייתי עם עצמי הכל הרגיש אחרת לגמרי. תחילה, הוריי לא הבחינו כלל במצבי. בהמשך היו פניות לגורמים מקצועיים על מנת שיטפלו בי, הרבה חוסר אונים, כעס וייאוש. הם עשו כל שהיה ביכולתם. היום אני יודעת את זה, אך אני גם יודעת מה בדיוק הייתי צריכה אז, ומה איש חוץ ממני עצמי לא יכול היה באמת לספק לי. וחשוב מכל – אני יודעת מה היתה המשמעות החיובית של התקופה הקשה הזו בחיי. ה"למה" הכאוב כל-כך מגיל 17 קיבל לאורך הדרך הרבה תשובות חיצוניות, שלא באמת נגעו בי, עד שמצאתי את התשובות בתוכי.

הדמעות שהציפו את עיניי בעת שקראתי את הדברים נבעו מהחיבור המחודש לנערה שפגשתי בין הדפים, בין המילים, אך בעיקר מהשיקוף המוחשי של הדרך שעברתי מאז, והרבה בזכותה. כן, היא היתה ותמיד תישאר חלק ממני, אבל היום היא מהווה אחד ממקורות העוצמה שלי, שמחבר כל-כך טוב ביני לבין המהות הנשית, ביני לבין נשים ונערות אחרות הסובלות מבעיות ביחסים שלהן עם אוכל (ברמות שונות על הרצף), ומאפשר לי לסייע להן לטפל בעצמן. הייתי צריכה כנראה להיות שם, לחוות את הכאב, ללמוד ממנו על מנת להיות המטפלת שאני היום. על מנת להיות מחוברת כל-כך עמוק לעולם הרגש, לשפה שלו, לצעקה שלו – שלעיתים קרובות מתבטאת בחיי היומיום של אנשים באמצעות העיסוק שלהם באוכל, באכילה ובמשקל.

אנחנו כחברה, רגילים כל-כך לעסוק בנושאים של אוכל, משקל ודיאטה דרך הפריזמה הפיזית, וכמעט שמתעלמים מהפן הרגשי והרוחני - משרתים בכך חלקים מאד מסוימים בתודעתנו, המוזנים מפחד ומזינים אותו. אנחנו שוכחים שיש סיפור שלם שהנפש שלנו מספרת לנו באמצעות הגוף - גם ובמיוחד כשהוא במצוקה - כדי להעיר אותנו. אנחנו רגילים להתייחס לעודף משקל כבעיה שדחוף להעלים, ופחות כסימפטום המהווה איתות בריא של הגוף והנפש למה שאינו מאוזן בחיינו ודורש ריפוי קשוב ועמוק.

לשמחתי ולמזלי, לצד הקשיים שחוויתי, שהתבטאו בבעיות האכילה, פעם בתוכי לאורך כל הדרך גרעין יצירתי ובריא שסייע לי במציאת הדרך הנכונה לריפוי, כל זמן שהייתי מחוברת אליו. אותו גרעין חיבר בין הידע והמהות הרוחנית העמוקה שבתוכי לבין גופי, ולימד אותי את שפת הנפש והלב, באופן שלא ניתן ללמוד אחרת.

היום אני גאה לומר שיש לי יחסים טובים מאד עם אוכל. אני מצליחה לדלות הרבה ידע מתוכי בנוגע אלי, אל הסביבה שלי ואל מערכות היחסים שלי על-ידי הקשבה לרעב הרגשי לאחר שלמדתי לתרגם אותו לתובנות ופעולות מיטיבות. ובאופן פרדוקסאלי, כשאני מחוברת למשמעות העמוקה והסימבולית של האכילה והרעב הרגשי בחיי – האוכל חוזר להיות פשוט- אוכל. וככל שאני יותר מאוזנת בתוכי כך גם התזונה שלי, וללא מאמץ מיוחד.
יחד עם זאת כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לצד האהבה ממשיכים השיעורים והעבודה הפנימית. כי אני גם אשה שעברה הריונות ולידות, החיה בחברה המערבית, המדגישה כל-כך את הסממנים החיצוניים של האדם, את הרזון כאידיאל, ואני מודה – קשה לי להתעלם מכך. גם היום אני זקוקה לעיתים לתזכורת שאוכל הוא פשוט – אוכל ושהתעסקות מוגזמת בו מסווה חלקים פנימיים שלי הזקוקים להתייחסות ולביטוי כחלק מהתפתחותי כאדם. אך היום הדברים מתבהרים מהר מאד וזו תוצאה של השקעה רבה במערכת היחסים שלי עם האוכל בחיי, וליתר דיוק - עם רגשותיי, עם גופי ועם הגרעין היצירתי העמוק והאמיתי הקיים בי.

הסיפור האישי שלי ואלה של מטופליי מלמדים אותי שוב ושוב כיצד התשוקה העזה לאוכל לעיתים קרובות מסווה תשוקות עמוקות ובריאות שתפקידן לקדם אותנו ולרפא את חיינו, אך יש בנו חלקים אשר מתים מפחד (במלא מובן המילה) מהמחשבה לחשוף אותן. הבחירה לאיזו תשוקה להקשיב היא דוגמא לנקודה משמעותית בתהליך הריפוי.
מבחינה נפשית, עודף משקל לרוב מייצג דברים אחרים בחיינו שנכון לנו אך קשה לנו להפטר מהם. הוא מייצג את ההגנות הלא פונקציונאליות שממלאות את חיינו בשל אינסוף סיבות, שהמשותף להן הוא הפחד והביקורת העצמית העודפת. רעב רגשי הוא בסופו של דבר תוצר של הרעבת החלקים הילדיים, הרגישים, התמימים, היצירתיים והמיוחדים שבנו. לא פעם הוא יופיע בעקבות רגעים מאתגרים רגשית, במסגרת אינטראקציות חברתיות למשל – הטומנים בחובם הזדמנויות לשינוי תפיסה וחיבור לכוח הטהור של האהבה. גם כאן טבועים בנו כבני אדם הרבה פחד והתנגדויות לשינוי, אך כשאנו מתנסים בשינוי פנימי שמאפשר לנו להכיל יותר אהבה, יצירתיות ושמחה – שינויים בהרגלי התזונה שלנו כמעט שמתרחשים מאליהם. מערכת היחסים שלנו עם אוכל, כמו כל מערכות היחסים בחיינו, משקפת את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, והיכולת לזהות את הצוהר שהיא פותחת אל הנפש ואל הפוטנציאל שלנו, היא בעיניי המפתח לשינוי אמיתי.

ניסיוני לימד אותי להתפתח מכל קושי ולהקשיב היטב למסר הבריא החבוי מאחורי ביטויים גופניים והתנהגותיים, ובמיוחד מאחורי הרגלי האכילה הרגשית – שלי ושל מטופליי. כל זה לא היה קורה אילו מערכת האמון שלי בנפשי ובגופי היתה נכנעת לתיוגי חולי ומוותרת על כוחה. אני מאמינה שבכל אדם קיימת היכולת לתקשר עם עולמו הפנימי באופן שהכי נכון לו, ללמוד את שפת הנפש שלו, לקבל באמצעותה הכוונה והדרכה ולהתחבר למקורותיה הגבוהים, העוצמתיים והיצירתיים של הנשמה. זהו אחד העקרונות המשמעותיים ביותר המנחים אותי כמטפלת. הניסיון מוכיח לי שוב ושוב שלנפש ישנן דרכים רבות ומעניינות לקרוא לנו – ואכילה רגשית היא אחת מהן. המטרה היא רק להעז לתרגם נכון ולעומק את הדברים, לתת אמון ולחזק את העצמי הבריא על מנת לחולל שינויים מרחיקי לכת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה