מרעב חדש למאמר מסוג חדש

הרבה זמן לא כתבתי כאן. ניסיתי לכתוב מאמרים נוספים בנושא אכילה רגשית, אבל לא ממש הצלחתי. משהו בתוכי התנגד,סרב לשתף פעולה ולהמשיך לייצר מאמרים מובנים ומאורגנים שמזינים בעיקר את השכל. לאט-לאט הבנתי שמתחילה להתעורר בי תשוקה חדשה - תשוקה להעביר ידע בצורה שתואמת ומשקפת יותר את דרך החקירה והטיפול שלי בנושא -  דרך רגשית, נשית יותר, שמחוברת ומחברת פנימה, דרך המכבדת ומייצרת מרחב מקודש עבור הידע של הנפש השוכן עמוק בתוך הגוף.

אכתוב על כך עוד בהמשך. בינתיים משתפת אותך בחדש.

שכבות של עונג מתוק

מתחשק לי משהו מתוק... ממש מתחשק לי משהו מתוק! במקום ללכת למטבח אני יושבת לכתוב. מחליטה לא להגביל את הכתיבה עם משפטים מובנים הפעם, אלא להשאיר את זה פתוח -  להעז לצלול עמוק אל תוך הגוף, לחוש עד הסוף את הרעב, להזמין אותו למסע יצירתי משותף ומשם לצאת.

נושמת..מחכה לראות מה יעלה. מסכימה להרגיש את הריק... עוצמת עיניים ומתחילה לנשום פנימה אל הבטן... הירכיים....אל תוך האדמה. מחכה בסבלנות "לשמוע" היכן הוא יושב בתוכי עכשיו, מהיכן הוא מדבר אליי... הפוקוס שלי לאט -לאט מופנה לאזור האגן – הרעב מדבר אלי משם. הוא מזמין אותי לצלול פנימה ואני נענית. מה מחכה לי שם הפעם – אינני יודעת, אבל ברור לי שהרעב מבקש לחשוף בפניי סודות נוספים...מתקדמת לעברו וחושבת לעצמי מחויכת: "איך השתנו היחסים בינינו! פעם כל-כך פחדתי ממנו, כל-כך ניסיתי לשלוט בו... פחדתי מעצמי, מהסודות והידע שקיימים בתוכי... פחדתי מהגוף הנשי שלי, שכולו תשוקה אחת גדולה... איזו דרך עשינו מאז ביחד- הרעב שלי ואני! " אני באמת גאה בנו ומודה לו כל-כך.

אני ממשיכה. צוללת פנימה במימי המעיין שבתוכי , מרגישה לגמרי בעולם אחר. זוהי המתיקות שביקשתי לי... כל-כך נעים לי כאן! יכולתי לשחות פה לנצח...תחושת החיבור הזו ממלאת אותי בעונג... והצורך ב"משהו מתוק" נעלם כלא היה.

מקשיבה לשקט... מגלה שעדיין משהו לא לגמרי רגוע, יש בי עדיין אי-שקט שקורא לי להמשיך להעמיק ולגלות עוד ממה שאני רעבה לו. הרעב הזה הוא לא ברמת הגוף ואפילו לא ברמת הרגש. זהו רעב עמוק ברמת המהות, המשתוקקת לבוא לידי ביטוי בעולם...

היא מבקשת ממני למצוא דרך  לחוות את המתיקות שבחיבור בינה ובין גופי ולהדהד אותה גם כשהפוקוס שלי מופנה החוצה – להרגיש שהיא נגישה לי תמיד, ללא קשר לנסיבות ולסביבה בה אני נמצאת... היא לוחשת לי שזהו תפקידי כאשה מרפאה...מבקשת ממני ללמוד להסתובב בעולם הזה נאמנה לעצמי, לרגשות שלי ולצרכים העמוקים של נשמתי, שרוצה ליצור ולרפא בדרכים מיוחדות משלה...

כן, איתותי הרעב האלה הם סימני הדרך שלי אל עצמי.

ושוב אני נזכרת וחווה שהצעד הבא בדרך למימוש הייעוד שלי למעשה נמצא... במרחק נגיסה.

חוה ואדם - משוואה עם נעלם

ציור: יעל שיינפלד

חוה ואדם - משוואה עם נעלם

 אדם וחוה /חוה ואדם

וכזכור, גם נחש היה שם איתם.

אותו נחש הנחשב מסית וערמומי

הינו הבסיס לנקודת המפנה, לטעמי.

במבט ראשון אמנם, אין צל של ספק -

בגללו אלוהים את הזוג מסלק.

אך אם ניטיב לחפש בין השורות,

נופתע לגלות תובנות מוכמנות.

*

הסיפור אותו אנו מכירים

הינו סיפור כיסוי ל"דרמה" שמאחורי הקלעים -

לאותה הצגה בה מככבים אנו יום יום,

מבלי להתעורר משינה ארוכה של חלום.

אולם אם נעז להשיל את עורו של הנחש,

נוכל לגלות פה פרוש מחודש,

לפיו הנחש הינו למעשה קולו של אלוהים

הדוחף את חוה לפעולה - מבפנים.

זהו נחש המרמז לניחוש ולקיחת סיכונים

אל מול המגבלות החיצוניות שהפנמנו עם השנים.

*

אם כך הדבר נשאלת השאלה

מדוע הגיב אלוהים בקללה?

ובכן, גם לקללה זו שני היבטים.

ורק לאחד מהם אנו מודעים.

השני הוא ממש היפוכו של דבר,

וראו זה דבר מוזר:

*

אלוהים בעצמת הקללות האימתנית

למעשה "יולד" את הזוג לידה רוחנית.

הכאב והתקפנות הם הצירים הקשים -

בלעדיהם לא יתכנו חיים חדשים.

וזו הסיבה, אם תרצו זאת לראות,

שאדם את האשה בחר חוה לכנות.

מכיוון שבעיצומו של רגע זה מסתתרת חוויה,

כזו של חיים, של חמלה והודיה.

*

הגרוש מגן עדן הוא המתנה הגדולה מכולן,

בזכותה יכולים אנו לברוא את עצמינו כאן בעולם.

בידי כל אחד ואחת טמונה הבחירה

אם להמשיך ולחיות בעולם של טוב ורע,

או לחילופין, להתחבר אל הנשמה - אל קול ה"נחש" שבפנים,

ולצעוד באופן זה בדרך עץ החיים.

או אז הנחש אינו אלא מרפא,

זו האינטואיציה, תחושת הבטן, אם נרצה.

*

הכרובים ממתינים שדרכם נחצה,

את קדושת הרגע הנוכחי נמצה,

ובלהט החרב המתהפכת נהפוך את האיסורים ואת המגבלות

לסימני הדרך אל נשמתינו לעלות.

נבין שאדם, חוה ונחש בתוכנו קיימים,

וסיפורם מחבר אותנו אל האמת שבפנים.

עבר, הווה ועתיד. גוף, נפש ורוח.

עכשיו כבר ברור מדוע אכלה חוה מן ה"תפוח".

וכל שנותר כעת הוא להתבונן בחייך

ולבחון בכל יום מחדש - איכה?!

ממני אליכם בהרבה אהבה,

בתקווה שנשכיל כולנו לחבר את הלב עם החשיבה...