נפש האדם מהווה אזור מפגש בין הרוח - הפוטנציאל והייעוד הייחודי של האדם- לבין הגוף, שהינו הכלי למימושו. הבנת היחסים המתקיימים בין חלקים אלה, ושימוש נכון באנרגיה הרגשית הזורמת בתוכנו מסייעת בתהליכי צמיחה, ריפוי והגשמת חזון האדם השלם, היצירתי והמודע.

אני מזמינה אתכם לסייר באתר, להתרשם ממאמרים, יצירות ומסרים בחרוזים. תגובות, הערות ושאלות תתקבלנה בברכה.


‏הצגת רשומות עם תוויות אכילה רגשית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אכילה רגשית. הצג את כל הרשומות

מרעב חדש למאמר מסוג חדש


הרבה זמן לא כתבתי כאן. ניסיתי לכתוב מאמרים נוספים בנושא אכילה רגשית, אבל לא ממש הצלחתי. משהו בתוכי התנגד,סרב לשתף פעולה ולהמשיך לייצר מאמרים מובנים ומאורגנים שמזינים בעיקר את השכל. לאט-לאט הבנתי שמתחילה להתעורר בי תשוקה חדשה - תשוקה להעביר ידע בצורה שתואמת ומשקפת יותר את דרך החקירה והטיפול שלי בנושא -  דרך רגשית, נשית יותר, שמחוברת ומחברת פנימה, דרך המכבדת ומייצרת מרחב מקודש עבור הידע של הנפש השוכן עמוק בתוך הגוף.
אכתוב על כך עוד בהמשך. בינתיים משתפת אותך בחדש.

שכבות של עונג מתוק

מתחשק לי משהו מתוק... ממש מתחשק לי משהו מתוק! במקום ללכת למטבח אני יושבת לכתוב. מחליטה לא להגביל את הכתיבה עם משפטים מובנים הפעם, אלא להשאיר את זה פתוח -  להעז לצלול עמוק אל תוך הגוף, לחוש עד הסוף את הרעב, להזמין אותו למסע יצירתי משותף ומשם לצאת.
נושמת..מחכה לראות מה יעלה. מסכימה להרגיש את הריק... עוצמת עיניים ומתחילה לנשום פנימה אל הבטן... הירכיים....אל תוך האדמה. מחכה בסבלנות "לשמוע" היכן הוא יושב בתוכי עכשיו, מהיכן הוא מדבר אליי... הפוקוס שלי לאט -לאט מופנה לאזור האגן – הרעב מדבר אלי משם. הוא מזמין אותי לצלול פנימה ואני נענית. מה מחכה לי שם הפעם – אינני יודעת, אבל ברור לי שהרעב מבקש לחשוף בפניי סודות נוספים...מתקדמת לעברו וחושבת לעצמי מחויכת: "איך השתנו היחסים בינינו! פעם כל-כך פחדתי ממנו, כל-כך ניסיתי לשלוט בו... פחדתי מעצמי, מהסודות והידע שקיימים בתוכי... פחדתי מהגוף הנשי שלי, שכולו תשוקה אחת גדולה... איזו דרך עשינו מאז ביחד- הרעב שלי ואני! " אני באמת גאה בנו ומודה לו כל-כך.
אני ממשיכה. צוללת פנימה במימי המעיין שבתוכי , מרגישה לגמרי בעולם אחר. זוהי המתיקות שביקשתי לי... כל-כך נעים לי כאן! יכולתי לשחות פה לנצח...תחושת החיבור הזו ממלאת אותי בעונג... והצורך ב"משהו מתוק" נעלם כלא היה.
מקשיבה לשקט... מגלה שעדיין משהו לא לגמרי רגוע, יש בי עדיין אי-שקט שקורא לי להמשיך להעמיק ולגלות עוד ממה שאני רעבה לו. הרעב הזה הוא לא ברמת הגוף ואפילו לא ברמת הרגש. זהו רעב עמוק ברמת המהות, המשתוקקת לבוא לידי ביטוי בעולם...
היא מבקשת ממני למצוא דרך  לחוות את המתיקות שבחיבור בינה ובין גופי ולהדהד אותה גם כשהפוקוס שלי מופנה החוצה – להרגיש שהיא נגישה לי תמיד, ללא קשר לנסיבות ולסביבה בה אני נמצאת... היא לוחשת לי שזהו תפקידי כאשה מרפאה...מבקשת ממני ללמוד להסתובב בעולם הזה נאמנה לעצמי, לרגשות שלי ולצרכים העמוקים של נשמתי, שרוצה ליצור ולרפא בדרכים מיוחדות משלה...
כן, איתותי הרעב האלה הם סימני הדרך שלי אל עצמי.
ושוב אני נזכרת וחווה שהצעד הבא בדרך למימוש הייעוד שלי למעשה נמצא... במרחק נגיסה.


הקשיבי לו , יש לו משהו חשוב לומר לך

להקשיב. פנימה

על מערכת היחסים שלנו עם אוכל ותפקידו של הרעב הרגשי

מגיל צעיר מאד אני כותבת. כילדה ונערה רגשית ורגישה, זו היתה דרכי לתת מקום לעולמי הפנימי, להיות בקשר עמו, לבטא בחופשיות וביצירתיות את מצוקותיי, רגשותיי, תשוקותיי ולרפא את עצמי. הרבה מחברות התמלאו מאז הייתי בת תשע בערך – הרבה מאד מחברות. אך מעט מאד פעמים חזרתי אליהן. השנה, כחלק מניקיון הפסח חזרתי אל ארגז המחברות הישנות שלי. התיישבתי והתחלתי לקרוא. המאמר הזה הוא תוצר של הדמעות הנרגשות שהציפו אותי.

"נמאס לי!" כך כתבתי בגיל 17," נמאס לי מאיך שהאוכל מנהל לי את החיים. למה אני לא יכולה להיות נורמאלית, לאכול מסודר כשאני רעבה וזהו? למה אני לא מצליחה להפסיק את התקפי הזלילה האלה? את ההקאות? הדיאטות? למה למרות הרצון שלי וכל המאמץ שום דבר לא עוזר? למה??? ... אני כל-כך רוצה להגיע ליום שבו אוכל יהיה פשוט – אוכל...".

גיל ההתבגרות היה גיל קשה מאד עבורי. מעל פני השטח הכל היה טוב, חיי החברתיים היו בשיאם, וזה למעשה מה שהיה אז הכי חשוב. אך מתחת לפני השטח, בתוכי, כשהייתי עם עצמי הכל הרגיש אחרת לגמרי. תחילה, הוריי לא הבחינו כלל במצבי. בהמשך היו פניות לגורמים מקצועיים על מנת שיטפלו בי, הרבה חוסר אונים, כעס וייאוש. הם עשו כל שהיה ביכולתם. היום אני יודעת את זה, אך אני גם יודעת מה בדיוק הייתי צריכה אז, ומה איש חוץ ממני עצמי לא יכול היה באמת לספק לי. וחשוב מכל – אני יודעת מה היתה המשמעות החיובית של התקופה הקשה הזו בחיי. ה"למה" הכאוב כל-כך מגיל 17 קיבל לאורך הדרך הרבה תשובות חיצוניות, שלא באמת נגעו בי, עד שמצאתי את התשובות בתוכי.

הדמעות שהציפו את עיניי בעת שקראתי את הדברים נבעו מהחיבור המחודש לנערה שפגשתי בין הדפים, בין המילים, אך בעיקר מהשיקוף המוחשי של הדרך שעברתי מאז, והרבה בזכותה. כן, היא היתה ותמיד תישאר חלק ממני, אבל היום היא מהווה אחד ממקורות העוצמה שלי, שמחבר כל-כך טוב ביני לבין המהות הנשית, ביני לבין נשים ונערות אחרות הסובלות מבעיות ביחסים שלהן עם אוכל (ברמות שונות על הרצף), ומאפשר לי לסייע להן לטפל בעצמן. הייתי צריכה כנראה להיות שם, לחוות את הכאב, ללמוד ממנו על מנת להיות המטפלת שאני היום. על מנת להיות מחוברת כל-כך עמוק לעולם הרגש, לשפה שלו, לצעקה שלו – שלעיתים קרובות מתבטאת בחיי היומיום של אנשים באמצעות העיסוק שלהם באוכל, באכילה ובמשקל.

אנחנו כחברה, רגילים כל-כך לעסוק בנושאים של אוכל, משקל ודיאטה דרך הפריזמה הפיזית, וכמעט שמתעלמים מהפן הרגשי והרוחני - משרתים בכך חלקים מאד מסוימים בתודעתנו, המוזנים מפחד ומזינים אותו. אנחנו שוכחים שיש סיפור שלם שהנפש שלנו מספרת לנו באמצעות הגוף - גם ובמיוחד כשהוא במצוקה - כדי להעיר אותנו. אנחנו רגילים להתייחס לעודף משקל כבעיה שדחוף להעלים, ופחות כסימפטום המהווה איתות בריא של הגוף והנפש למה שאינו מאוזן בחיינו ודורש ריפוי קשוב ועמוק.

לשמחתי ולמזלי, לצד הקשיים שחוויתי, שהתבטאו בבעיות האכילה, פעם בתוכי לאורך כל הדרך גרעין יצירתי ובריא שסייע לי במציאת הדרך הנכונה לריפוי, כל זמן שהייתי מחוברת אליו. אותו גרעין חיבר בין הידע והמהות הרוחנית העמוקה שבתוכי לבין גופי, ולימד אותי את שפת הנפש והלב, באופן שלא ניתן ללמוד אחרת.

היום אני גאה לומר שיש לי יחסים טובים מאד עם אוכל. אני מצליחה לדלות הרבה ידע מתוכי בנוגע אלי, אל הסביבה שלי ואל מערכות היחסים שלי על-ידי הקשבה לרעב הרגשי לאחר שלמדתי לתרגם אותו לתובנות ופעולות מיטיבות. ובאופן פרדוקסאלי, כשאני מחוברת למשמעות העמוקה והסימבולית של האכילה והרעב הרגשי בחיי – האוכל חוזר להיות פשוט- אוכל. וככל שאני יותר מאוזנת בתוכי כך גם התזונה שלי, וללא מאמץ מיוחד.
יחד עם זאת כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לצד האהבה ממשיכים השיעורים והעבודה הפנימית. כי אני גם אשה שעברה הריונות ולידות, החיה בחברה המערבית, המדגישה כל-כך את הסממנים החיצוניים של האדם, את הרזון כאידיאל, ואני מודה – קשה לי להתעלם מכך. גם היום אני זקוקה לעיתים לתזכורת שאוכל הוא פשוט – אוכל ושהתעסקות מוגזמת בו מסווה חלקים פנימיים שלי הזקוקים להתייחסות ולביטוי כחלק מהתפתחותי כאדם. אך היום הדברים מתבהרים מהר מאד וזו תוצאה של השקעה רבה במערכת היחסים שלי עם האוכל בחיי, וליתר דיוק - עם רגשותיי, עם גופי ועם הגרעין היצירתי העמוק והאמיתי הקיים בי.

הסיפור האישי שלי ואלה של מטופליי מלמדים אותי שוב ושוב כיצד התשוקה העזה לאוכל לעיתים קרובות מסווה תשוקות עמוקות ובריאות שתפקידן לקדם אותנו ולרפא את חיינו, אך יש בנו חלקים אשר מתים מפחד (במלא מובן המילה) מהמחשבה לחשוף אותן. הבחירה לאיזו תשוקה להקשיב היא דוגמא לנקודה משמעותית בתהליך הריפוי.
מבחינה נפשית, עודף משקל לרוב מייצג דברים אחרים בחיינו שנכון לנו אך קשה לנו להפטר מהם. הוא מייצג את ההגנות הלא פונקציונאליות שממלאות את חיינו בשל אינסוף סיבות, שהמשותף להן הוא הפחד והביקורת העצמית העודפת. רעב רגשי הוא בסופו של דבר תוצר של הרעבת החלקים הילדיים, הרגישים, התמימים, היצירתיים והמיוחדים שבנו. לא פעם הוא יופיע בעקבות רגעים מאתגרים רגשית, במסגרת אינטראקציות חברתיות למשל – הטומנים בחובם הזדמנויות לשינוי תפיסה וחיבור לכוח הטהור של האהבה. גם כאן טבועים בנו כבני אדם הרבה פחד והתנגדויות לשינוי, אך כשאנו מתנסים בשינוי פנימי שמאפשר לנו להכיל יותר אהבה, יצירתיות ושמחה – שינויים בהרגלי התזונה שלנו כמעט שמתרחשים מאליהם. מערכת היחסים שלנו עם אוכל, כמו כל מערכות היחסים בחיינו, משקפת את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, והיכולת לזהות את הצוהר שהיא פותחת אל הנפש ואל הפוטנציאל שלנו, היא בעיניי המפתח לשינוי אמיתי.

ניסיוני לימד אותי להתפתח מכל קושי ולהקשיב היטב למסר הבריא החבוי מאחורי ביטויים גופניים והתנהגותיים, ובמיוחד מאחורי הרגלי האכילה הרגשית – שלי ושל מטופליי. כל זה לא היה קורה אילו מערכת האמון שלי בנפשי ובגופי היתה נכנעת לתיוגי חולי ומוותרת על כוחה. אני מאמינה שבכל אדם קיימת היכולת לתקשר עם עולמו הפנימי באופן שהכי נכון לו, ללמוד את שפת הנפש שלו, לקבל באמצעותה הכוונה והדרכה ולהתחבר למקורותיה הגבוהים, העוצמתיים והיצירתיים של הנשמה. זהו אחד העקרונות המשמעותיים ביותר המנחים אותי כמטפלת. הניסיון מוכיח לי שוב ושוב שלנפש ישנן דרכים רבות ומעניינות לקרוא לנו – ואכילה רגשית היא אחת מהן. המטרה היא רק להעז לתרגם נכון ולעומק את הדברים, לתת אמון ולחזק את העצמי הבריא על מנת לחולל שינויים מרחיקי לכת.

חיים מתוקים באמת

טרנספורמציה של אנרגיה - חשיבות חילוף החומרים הרגשי בתהליכי הרזיה

תהליכי חילוף החומרים בגופנו, חשיבות המאזן הקלורי והפעילות הגופנית זוכים להתייחסות רבה בהקשר לשיטות ותהליכי הרזיה ושמירה על משקל תקין, ובצדק. אך מהו אחוז האנשים באוכלוסיה המתמודד עם בעיות אכילה ומשקל, למרות הידע הרב שברשותו בנושאים אלה? מדוע ישנו פער כה גדול בין הבנת הצעדים שעלינו לנקוט לבין היכולת ליישמם בכל הנוגע לענייני תזונה, משקל והרזיה? וחשוב מכל – מה עלינו לעשות אחרת?

במאמר זה ובמאמרים הבאים אתייחס לשאלות אלה, תוך הפניית הזרקור להיבטים הרגשיים, שלהערכתי אינם זוכים כיום להתייחסות מספקת בהקשר זה, וגם אם הם זוכים לה, מופנית ההתייחסות לכיוון הפסיכופתולוגי ולא מספיק לכיוון של מניעה ויצירת בריאות, באמצעות הבנה ושימוש בכוחה המרפא של הנפש בתהליכי שינוי רצויים.

כיום מצוי ברשותנו ידע רב בכל הנוגע לתהליך חילוף החומרים הפיזי בגופנו, זה האחראי לקליטה ופרוק של חומרים המתקבלים מהסביבה, תוך פליטת פסולת, שחרור אנרגיה ושימוש באנרגיה המתקבלת לצורך תהליכי בניה של הגוף. אנשים המבקשים לרזות או לשמור על משקל תקין מבינים שישנה חשיבות לאיכות המזון שהם צורכים, לערך הקלורי ולערך הגליקמי שלו. הם מודעים לחשיבות הפעילות הגופנית ושריפת הקלוריות העודפות. אך נוסף לכל אלה ישנו גם היבט רגשי לאכילה, אשר מצליח לעיתים קרובות מאד לעקוף את השכל הישר ולסכל שינויים התנהגותיים רצויים.

לעיתים דומה המצב למעין זירת מאבק בין השכל והרגש, בין החלק הגברי, הרציונאלי, מכוון המטרה, הפיזי, המתמקד בחוץ, לבין החלק הנשי, הרגשי, המשתוקק, המכוון פנימה. בכל הנוגע לעשייה אנו לרוב מודעים הרבה יותר ולעיתים משלים את עצמנו שזה מספיק, אך עד שלא נכיר יותר ונדע להתמודד עם ה"יריב" שבפנים ואף נתיידד איתו, תהיה זאת אשליה שאנו מתקדמים מאד בתהליך השינוי, כאשר למעשה נחזור שוב ושוב לאותם הרגלים המתכחשים לחלק עמוק ומהותי בתוכנו, התובע התייחסות וביטוי בכל מחיר.

כמו שקיים תהליך חילוף החומרים פיזי, ישנו גם תהליך רגשי מקביל. אנו חשופים מן הרגע הראשון בחיינו לסביבה שמזינה אותנו רגשית. אנו סופגים אל תוך המערכת שלנו בכל רגע נתון מטען רגשי מן הסביבה. באותה מידה אנו גם פולטים ומשליכים רגשות אל הסביבה ופועלים מתוך מחסן האנרגיה הרגשית, שהינו מיכל הדלק המוטיבציוני שלנו. כל הדינאמיקה שלנו עם העולם מתבססת על תהליך זה.

את תהליך חילוף החומרים הפיזי ניתן לאפיין כתהליך מעגלי-ספיראלי המורכב משני היבטים: הראשון כולל פירוק ושחרור אנרגיה, והשני כולל יצירה של חומרים מורכבים לצורכי בניית הגוף. שני היבטים אלה משלימים זה את זה ומאפשרים לטרנספורמציה של אנרגיה להתרחש. גם לקצב התהליך ישנה חשיבות. ככל שהוא מתנהל ללא עיכובים, ולא נותרים עודפים של אנרגיה לא מנוצלת, כך טוב ובריא יותר והדבר מסייע בתהליכי ירידה במשקל ושמירה על משקל תקין. כאשר ישנה צריכה עודפת של אנרגיה (קלוריות) או שתהליכי הפרוק והבנייה אינם מתבצעים כראוי, צפוי שיתבטא הדבר בעליה במשקל או בנזק לגוף.

תהליך חילוף החומרים הרגשי משלים ומצוי ביחסי גומלין עם התהליך הפיזי ולכן ישנה חשיבות רבה להתנהלותו התקינה גם ברמה הרגשית. עלינו לשאוף להיות ערים ואחראים לכמות ולאיכות האנרגיה הרגשית שאנו סופגים לתוכנו. זאת ניתן ורצוי לעשות ביחס לכל תחום בחיים, בדרכים שונות ומגוונות, כאשר משותפת להן היכולת לזהות ולהימצא במצבים שהם יותר נעימים לנו ומסבים לנו תחושת עונג וחוויה רגשית של התמלאות, לצד הפחתת מינון שהייתנו במחיצת אנשים או מצבים שאינם מיטיבים עמנו. עלינו לתרגל זאת שוב ושוב, ללמוד לאהוב את עצמנו יותר, להעניק ולהאמין יותר בעצמנו, במקביל לכך שאנו מתרגלים באופן שוטף הפחתה בביקורת העצמית (שתתעקש תמיד לשכנע אותנו אחרת). היכולת לעשות זאת מייצרת בהדרגה הפחתה באירועי אכילה רגשית, הנובעת בין היתר מהימצאותם של רגשות שלא נוח לנו איתם בקרבנו (שלעיתים מקורם מחוץ לנו), המובילה באופן לא מודע לנטייה לצרוך אוכל מיותר על מנת לא לחוש אותם ו"לבלוע" אותם עם האוכל.

בנוסף, עלינו להיות אחראיים על תהליכי הפרוק והבנייה במרחב האנרגיה הרגשית שלנו, באמצעות הזרמתה השוטפת באופן יצירתי. לא די בכך שנגביר באופן מודע את נוכחותם של רגשות שטוב לנו עמם, ובאופן מצער ישנה דווקא נטייה נפוצה להיעצר בשלב זה. רגשות (כל ספקטרום הרגשות!) הינם תוצר של החלקים החיים בתוכנו, הם מבקשים להתממש, להשתחרר ולבוא לידי ביטוי באופן חופשי בעולם החיצוני. ילדים יודעים לעשות זאת היטב. הם אינם מגבילים עצמם בביטוי הספונטאני והיצירתי של רגשותיהם, כשם שהם אינם מגבילים את יציאותיהם הפיזיות (האם הבחנתם פעם בתחושת הסיפוק של ילד העושה את צרכיו וחש גאווה ביצירתו?). זהו תהליך טבעי המייצג באופן הכי קונקרטי את הקשר בין שתי הרמות של השחרור היצירתי, הפיזי והרגשי. אנו יכולים לדבר על רגשותינו, להבינם ולנתחם, אך אם נסתפק בכך יהיה הדבר דומה לתהליך התאפקות ארוך ומזיק המעכב תהליכי טרנספורמציה. אותו חומר רגשי שאינו משתחרר באופן יצירתי, נותר בפנים, מכאיב וצורך אנרגיה שבמצב תקין היתה מופנית לתהליכים חיוניים של צמיחה בריאה.

היצירתיות הרגשית הספונטאנית והאינטואיטיבית, זו המתרחשת במרחב מכיל ומאפשר ומשלבת אלמנטים של חידוש, משחק ואלתור, מסייעת בתהליכי פרוק ושחרור של אנרגיה רגשית הנוטה להצטבר בקרבנו. היא מאפשרת לנצל מאגרים אנרגטיים שלמים הקיימים בתוכנו שאחרת היו נותרים תקועים ומכווצים. לכאורה אולי, אין קשר ישיר בין הדברים אך יש להבין שזו בדיוק המלכודת. אנרגיה רגשית שאינה בזרימה תובעת מאיתנו משאבים רבים ומשפיעה רבות על תפקודנו ובריאותנו. הרעב הרגשי המוכר לשמצה הינו בין היתר תוצר של רגשות רעבים וצמאים ליחס ולביטוי ממשי.

הזרמת האנרגיה הרגשית באופן יצירתי וקבוע מסייעת לנו בתהליכי צמיחה אישית. היא מקרבת אותנו אל החלקים האותנטיים שלנו, אל הייחודיות שבנו, ובתנאים המתאימים, מסייעת לנו לחוש נפלא במקומות אלה. הרגשות אז מנוצלים, מממשים את ייעודם האמיתי ופחות מקבעים אותנו סביב דפוסים לא רצויים והתנסויות לא נעימות שחוזרות על עצמן. המצב התודעתי והמיוחד הזה בו אנו מאפשרים לחלקים של עצמנו לבוא לידי ביטוי ללא שיפוטיות מאפשר לתהליכי טרנספורמציה להתרחש, וניתן למעשה להגדירו כ"ספורט לנפש" הפותח בתוכנו ובפנינו מרחב שופע אפשרויות.

תהליכי שינוי באופן כללי, ובפרט כאלה המקרבים אותנו אל הטבע הבריא שלנו, לא אמורים להתרחש באווירה לוחמנית מדי. כאשר אנו מנסים להיטיב עם עצמנו לכאורה, באמצעות שינויים התנהגותיים, שאינם לוקחים בחשבון את הצרכים ההתפתחותיים של עולמנו הרגשי, אנו עלולים ליצר בסופו של דבר אווירה פנימית לוחמנית ומעכבת. ניסיונות להשפיע על משקל הגוף ללא התייחסות למנגנוני ההזנה העמוקים שלנו מובילים למעגל מתסכל והרסני, שתורם בעיקר להגברת הביקורת העצמית ולחזרה להרגלים קודמים ביתר שאת. אך כאשר שתי רמות הטרנספורמציה – הפיסית והרגשית - זוכות להתייחסות ומנוהלות בהתאמה, תחושת החיוניות מתעצמת, אנו מצליחים לספק את עצמנו באופן שלם יותר – מה שתורם באופן משמעותי לצמצום התקפי האכילה הרגשית.

ניתן לסכם ולומר כי לאנרגיה הנשית-רגשית שבנו ישנו תפקיד מהותי ורב חשיבות. במידה רבה היא מהווה "עזר כנגד" חלקינו הגבריים, הנוגעים יותר להיבטים הפיזיים והשכליים בחיינו. כאשר אנו משתמשים בה באופן יצירתי ומזרימים אותה נכון, אנו מצמצמים ואף מונעים כך מאבקים פנימיים מיותרים ומנתבים את כוחותינו ביעילות לטובת הפנמת הרגלי חיים בריאים יותר, מאוזנים יותר וקלילים יותר :)




אשמח מאד לקבל את תגובותיכם ולהשיב לשאלות.
באהבה גדולה,

יעל


הטיפול באכילה רגשית - מאמר

אכילה רגשית הינה הגדרה של תופעה שהופכת נפוצה יותר ויותר בעולם המערבי, ומתייחסת לסגנון אכילה המאופיין בניתוק מן הגוף ומתחושות הרעב והשובע הפיזי של האדם. הסובלים מאכילה רגשית/ כפייתית מוצאים עצמם עסוקים באופן כפייתי באכילה ובמחשבות על אוכל ומשקל. לרוב אינם מצליחים לרדת במשקל או לשמור על משקל תקין לאחר שהגיעו אליו. מרביתם ניסו כמעט כל תכנית דיאטה אפשרית, ומוצאים עצמם נעים בתנודות קיצוניות בין הייאוש מעצם ובין צפיות ותקוות מתכנית הדיאטה הבאה ש"תושיע אותם".
המושג 'אכילה רגשית' ממוקם על רצף. חשוב לזכור כי נוסף להיותו של אוכל מקור לחיים, הוא מהווה מהרגע הראשון גם מקור להבעת אהבה. ניתן לראות זאת בפוזיציית ההאכלה של האם את תינוקה עם היוולדו, וכן בהקשר התרבותי הרחב לפיו במרבית התרבויות מנהגי האירוח, החגיגה או לחילופין האבל אינם שלמים ללא אוכל. כלומר השימוש באוכל מסיבות שאינן בהכרח קיומיות הינו טבעי כחלק מהחיים. הבעיה מתחילה כאשר האוכל מקושר לרגשות באופן שהופך את השניים למקשה אחת. לרוב מתרחש הדבר בילדות כאשר מוצג האוכל כמקור לנחמה, לפיצוי, לענישה, כאובייקט לאהבה, כחבר. באופן זה הופך האוכל לכלי המאפשר תחושת שליטה ברגשות המעוררים חרדה – לכלי המסייע בהתמודדות עם תחושות חוסר האונים. התבססותו של כלי זה כדפוס התנהגות, תופסת את מקומן ומעכבת התפתחותן של דרכים פונקציונאליות חדשות להתמודדות עם מתחים. המשקל הופך להיות עם הזמן מוקד ההתעסקות וכך משתמר ומתעצם המעגל השלילי של תחושת חוסר האונים.
המעגל האופייני: אירוע מטריד – הרגשה רעה – דחף פתאומי לאכול (לרוב אכילת יתר) – רגשות חרטה, שנאה עצמית והתוצאה – עודף משקל... הבחירה באוכל מגיעה במקום של ויתור ומונעת לחלוטין אפשרויות אלטרנטיביות לפתרון בעיות והתמודדות בוגרת עם אתגרי החיים. אולם, זו טעות לחשוב שכוח רצון תמיד מספיק. במצבים הללו, כשהאכילה משרתת צרכים פסיכולוגיים בסיסיים ולא מודעים מדובר בהתמכרות לכל דבר ועניין.
החוויה של הסובלים מאכילה רגשית הינה חוויה של חוסר אונים מול אוכל. בדומה להתמכרויות כגון אלכוהול וסמים בהן קיימת אותה תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה אל מול אובייקט ההתמכרות, קיימת הבנה ברורה כי תחושת חוסר האונים הינה למעשה אל מול פן מסוים בחייו של המכור, אשר מומרת, במקרה שלנו, לתחושת חוסר אונים אל מול האוכל.
אחד המאפיינים הבולטים בקליניקה של הסובלים מאכילת יתר הוא קיומה של ביקורת עצמית גבוהה במיוחד, אשר מייצרת למעשה אשליה של חוסר אונים במקומות בהם הדבר אינו בהכרח מציאותי. תופעה זו מתלווה פעמים רבות לבעיות נוספות הצועדות "יד ביד" עם בעיית האכילה כגון חרדה חברתית, קונפליקטים סביב תלות ועצמאות, וקשיים סביב אינטימיות בכלל ומיניות בפרט. לכך ניתן להוסיף השפעה של אספקטים מולדים הקיימים אף הם לעיתים, כגון רגישות מוגברת וכן קושי בוויסות חושי. כל אלה נכללים במעגל הסיבה והתוצאה של האכילה הרגשית, לצד השפעות סביבתיות של סביבה המתקשה לתקף רגשות ו/או מתעללת ו/או מזניחה.
המשותף לכל הסובלים מאכילה רגשית הוא תחושת חוסר השליטה אל מול האוכל, וחוסר היכולת לעמוד בפניו, כשלמעשה, על אף המצוקה הקשה שהדבר מעורר, זהו מעין מנגנון אוטומטי, לכאורה, הגנתי, אשר ביטויו השטחי הינו של חוויית חוסר אונים שמקורה בחמישה רבדים עמוקים יותר :
 תחושת חוסר יכולת להתמודד עם ביקורת עצמית וספקות פנימיים.
 תחושת חוסר יכולת וקושי לחוות הנאה אמיתית וסיפוק בחיים.
 תחושת חוסר יכולת לחוש ביטחון אמיתי.
 תחושת חוסר יכולת לבטא באופן אסרטיבי עצמאות, נפרדות.
 ותחושת חוסר יכולת להתמודד עם תחושות ריקנות המלווה בקושי להתמלא(רגשית).
בטיפול באכילה רגשית השאיפה היא לסייע למטופל לחשוף את כוחותיו. הדרך לעשות זאת היא באמצעות עצירה והתבוננות באירועי הדחק המעוררים את האכילה האוטומטית, התבוננות בחמש השכבות וכיצד הן משפיעות על חיי המטופל באופן אישי, במקביל ללמידה ולהפנמת דפוסי התמודדות אלטרנטיביים. למעשה מטרת הטיפול הינה לסייע למטופל ליצור מרחב חדש (פסיכולוגי וקונקרטי) בין אותו אירוע לבין האכילה האימפולסיבית, ובכך לאפשר את הצמיחה האישית שנעצרה במקום שבו החלה מערכת היחסים הלא בריאה עם האוכל. קיימת ההבנה כי מערכת היחסים הבעייתית עם האוכל הינה הסימפטום וכי על התהליך הטיפולי להתמקד באותם קשיים המסווים באמצעותה.
מי יכול להסתייע בטיפול מסוג זה?
כל אדם אשר לתחושתו מקיים מערכת יחסים לא בריאה עם אוכל יוכל ליהנות מהתהליך. גם אנשים שאינם בהכרח סובלים מעודף משקל, אך מוצאים עצמם עסוקים מחשבתית סביב אוכל ואכילה, וגם עבורם האוכל הוא כלי לוויסות רגשות ואמצעי להתמודדות עם מתחים.
התפיסה הבסיסית המלווה אותנו בתהליך היא כי כאשר נעשה שימוש באוכל לצורך שיפור הרגשה, הדבר מעכב את האפשרות להתפתחות רגשית, ובכך מונע מהאדם את האפשרות להשיג חיים מספקים ומלאים. ברגע שמפנים חזרה את הזרקור אל אותם נושאים עמוקים המצויים ביסוד תחושת חוסר האונים, מתחיל האדם להבחין בעצמי האמיתי שלו, ברצונותיו העמוקים ובדרכים לממש רצונות אלה ולמעשה, את עצמו.
החיים יכולים להיות פיקניק - הבחירה היא שלנו אם להצטייד רק באוכל או גם בכלים אחרים
להלן מספר כלים מומלצים ל"סלסלה" למבקשים לצאת לדרך:

הקשיבו לגוף – הגוף מדבר אלינו אך יש לרבים נטייה להתעלם ממנו ומסימניו. הוא מספק שפע של אינפורמציה אינטואיטיבית חשובה אודות מצבים שונים בחיינו, אודות החלטות נכונות עבורנו, אודות הצרכים שלנו. אם עד כה הפכתם ל"משמין המתמיד", סימן שצברתם קילומטראז' מבלי לטפח ולהזין את כל ה'חלפים' שלכם. הגיע הזמן לשנות גישה ולכלול גם את
הגוף והנפש במסע ולא רק את הראש המכיל בעיקר ביקורת עצמית ודרישות מן הגוף.
חתרו אל השלם ולא אל המושלם - החתירה למושלמות מותירה אותנו משועבדים לסטנדרטים ואמונות של אחרים, מבלי לקבל את כל החלקים של עצמינו. התבוננו בטבע. הוא מושלם במחזוריות השלמה שלו - קיימת בו פריחה לצד נשירה, ולא יתכן האחד ללא השני. כך גם טבע האדם. חדלו לבקר את עצמכם ולראות עצמכם דרך משקפי "הצלחה / כשלון".
הגדירו שאיפות גדולות יותר והתמקדו במטרות קטנות - כאשר הירידה במשקל הופכת להיות חלק אחד משאיפה גדולה יותר להתפתחות עצמית, לא תמצאו עצמכם מתעסקים אך ורק בהגבלת עצמכם ומאוויכם. הרחיבו את רשימת 'פעילויות ההנאה, ההעשרה והפינוק' שלכם ודאגו לתת לעצמכם להתמלא בדרכים אלטרנטיביות לאכילה.
If you can't beat the brain, join it... שינויים גדולים מתחילים בשינויים קטנים. לאחר שהתחלתם להכיר בבעיה, שימו לב מתי אתם נמצאים על 'גל האכילה הרגשית'. עצרו לרגע וחשבו על כל מה שהייתם אוכלים עכשיו - מכל זה תפחיתו "רק" משהו אחד. כך תפחיתו את ההתנגדות הטבעית לשינוי, ותשדרו מסר למוח שאתם "רק בכיוון". באותו אופן סגלו ולו 5 דקות של הליכה ביום. היו סבלניים ותחושת ההישג ביחס לציפייה תמשיך ותקדם אתכם.
צמצמו את הביקורת העצמית שלכם. לרוב היא לא באמת מסייעת ואף מזיקה. התחילו "לגדל" קול פנימי של הורה תומך, מעודד ומדרבן. קול פנימי שמכיר ביכולות שלכם ובייחודיות שלכם, קול שאוהב אתכם ומקבל אתכם כפי שאתם, ובמקביל מעודד אתכם להמשיך ולצמוח. בכל פעם שאתם מבחינים בקול הביקורתי שלכם, גייסו את הקול החדש לענות.
קחו אחריות על מצבכם והיו כנים עם עצמכם. אף על פי שלרוב נדמה אחרת, איש אינו אחראי למצבכם מלבדכם! מה שהיה בעבר אמנם משפיע על הדימוי העצמי שלכם ועל סגנון ההתמודדות שלכם, אך אתם חופשיים לבחור לבצע שינויים ולא להיות עוד קרבן של הנסיבות. הסביבה שלכם הינה למעשה השתקפות של קולות פנימיים שלכם. היו יצירתיים באופן שבו אתם מפרשים אנשים ומצבים. פזרו סימני שאלה היכן שאתם נוטים להציב סימני קריאה ויפתח בפניכם עולם ומלואו.
אמצו טכניקות אלטרנטיביות להרגעה עצמית ולוויסות תחושות מציפות. רבים נוטים לאכילה מופרזת בשעה שהם חשים נטולי אנרגיה או מוצפים באנרגיה שלילית (כעס, חרדה וכד'). הנטייה האוטומטית היא לפנות לאוכל (לרוב לפחמימות זמינות) כדי להחזיר לעצמכם את מאזן האנרגיה. זה פועל מצוין בטווח הקצר אך כולנו יודעים מה ההשלכות ארוכות הטווח. שימו לב מתי אתם אוכלים מסיבה זו - זהו פרט חשוב בתהליך. בחרו זמנים על-פני השבוע או היום בהם אתם משחררים אנרגיה שלילית בדרכים המתאימות לכם. נסו וראו כמה אתם נטענים מחדש.
הציבו גבולות במערכות יחסים (בעבודה, במשפחה ומול חברים). הנטייה להתמסרות טוטאלית באופן קבוע לאחר אינה משרתת לא אתכם ולא את האחר. היא מונעת משני הצדדים להתקדם, ומותירה אתכם בסיכומו של דבר מתוסכלים ומרוקנים. מכאן הפניה לאוכל על מנת להתנחם ולהתמלא קצרה מאד. היו אסרטיביים ותנו כבוד לצרכים שלכם לצד רצונותיו של האחר . זו המשמעות האמיתית של "ואהבת לרעך כמוך".
זכרו שכל רגע מהווה הזדמנות לבחור אחרת.
ולסיכום, נסו לדמות את הדרך הזו למסע טיפוס על הר גבוה במיוחד. אין קיצורי דרך! אם הנכם מתקשים לבדכם, מומלץ למצוא שותף למסע, איש טיפול או קבוצת תמיכה , ללמוד מעט על הנושא (על הדרך הצפויה, השיטה) ולערוך תאום צפיות. הדרך מלווה, כמו כל תהליך שינוי, במכשולים, פחדים והתלבטויות, אך כל צעד קדימה מספק תחושת הישג אדירה. המחויבות המלאה לצאת למסע ולהתמודד מאפשרת למטפס להתעמת עם מערכת האמונות המגבילות שבתוכו, לבדוק מחדש את הגבולות של עצמו, ללמוד כלים חדשים להתמודדות ולהכיר במאגר הכוחות הבלתי נדלה הקיים בו. הדרך חזרה משם ממשיכה אף היא לאתגר אך מופעלים בה "שרירים" אחרים. כמו בטיפוס, גם בטיפול, לאחר שמגיעים לתובנות הליבה, יש לעבוד ולהתאמן על יישום התובנות. זהו מסע מרגש, מאתגר ומרתק של צמיחה אישית, התחזקות מנטאלית, נפשית פיסית ורוחנית.