הים בתוכי

13.3.2010 , שבת
הים בתוכי - ערפל

זוהי תקופת מעבר. הימים האחרונים הביאו איתם חום רב. הבוקר שרר ערפל סמיך בחוץ. ערפל שליווה אותי למסע הבוקר שלי בים. הקשבתי לתחושתי בעוד אני נוהגת. היתה אוירה של יום חרפי, וחשתי כאילו הערפל מבודד אותי מהעולם – מעין תחושה של נסיעה בתוך בועה.
כשהגעתי אל החוף, הדבר הראשון שבלט מול עיניי היה האופן שבו הערפל מטשטש את הגבול בין השמיים והים, ויוצר מעין מראה של מסך בהיר שמכסה את הנוף. כרגיל, התבוננות זו הובילה אותי להתבונן פנימה.
כידוע הערפל הוא תוצאה של לחות רבה באוויר. היכן הערפל הזה בנו? מה קורה לנו כאשר בתוכנו ישנו ריכוז גבוה של לחות? לחות זו הופכת לליחה ומתבטאת ביצירת הפרשות מוגלתיות/ דלקות.
כשאנו חולים באופן זה, אנו יוצרים סוג של ערפל , סביבנו ובתוכנו. הבעיה היא שבמקום להתבונן בערפל הזה ולהבין את המקור ללחות הרבה – להתבונן לעומק בערפל – אנו ממהרים "לסלק" אותו (אין אני יוצאת כנגד הטיפול התרופתי כאן, אלא מזמינה התייחסות נוספת לשם הבנת מקור המחלה לצורך ריפוי). אני סבורה שהאזור בגופנו שמייצר לחות,ליחה, דלקת למעשה מיצר ערפל בינו ובין שאר חלקי הגוף, ובאופן מקביל מבודד אותנו מעט מהסביבה (כך בד"כ קורה כשאנו חולים. אף-על-פי שגם זה לא תמיד קורה בעידן ההישגי של ימינו ולעתים אנו בוחרים לא להקשיב לקול הזה הקורא לנו לבודד את עצמינו).
הוא מבקש שנקשיב פנימה, שלא נבהל, ונתבונן בערפל הזה. נהיה שם ונגלה על עצמינו משהו חדש.
אנחנו נוטים לברוח ממצבים מעורפלים , יחסים מעורפלים ועמומים – במשפחה, בזוגיות, בעבודה. נוטים לבחור להגיע מהר לחוף מבטחים – לאזור של 'ידיעה' או לחילופין בוחרים בהתעלמות מוחלטת בדמות הכחשה. כל אלה מונעים מהפחד מאי-הידיעה, מתוך אשליה שיצרנו לעצמינו שהידיעה מביאה עמה בטחון. ואני שואלת: כיצד נוכל לחוות ידיעה ובטחון אם לא נחווה את חוסר הידיעה? אולי אם לא נמהר להעלים את התחושה, את אי-הנוחות, נבין שהיא כאן כי אנו אמורים להתנסות בה ודרכה לדעת משהו חדש– אז היא באמת תעלם כי לא יהיה בה צורך עוד, שהרי היא למעשה הסימפטום. באופן זה נזכה בעוד פיסת הבנה על עצמינו, על עצמיותנו מתוך חכמת הגוף שלנו להגיב באופן הכי נכון לרגשותינו. רגשות אלה הם המנחים האמיתיים שלנו בשביל של צמיחתנו והתפתחותנו האישית.